משנת ארץ ישראל על משנה שבת ה׳:ג׳

3 סדור המשנה הוא למנות את כל המקרים בהם מותר לבהמה לצאת, ואחר כך את החפצים שאיתם אסור לה לצאת. בתוספתא סדור אחר בה נדון כל חפץ לחוד מתי יוצאים איתו ומתי הדבר אסור.

4 ובמה אינה יוצא – ברוב כתבי היד ובדפוסים: יוצאה. לא יצא הגמל במטוטלת – בתוספתא "מטוטלת התלויה בחטרתו שלו יכנס בו הרוח. אבל יוצא הוא בזנבו הקשורה בחטרתו שתכנס בו הרוח" תוס', שבת פ"ד ה"ג. בתלמוד הבבלי הנוסח מעט שונה "לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה" בבלי, נד ע"א.

5 הירושלמי מסביר "כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה" ככיפה זו שהיא משווה את הגבינים, או שהיא מונחה על הגבינים. גבינים הם גביני העיניים. המשנה מזכירה בהמה שיש לה גבין אחד או שנים יחד עם הקרח, והמשך שם מדובר במי ששערות גביניו ארוכות ושוכבות משנה, בכורות פ"ז מ"ב ובבלי שם מג ע"ב, התלמוד הבבלי מזכיר את הסדר המצח, גבינים, עיניים בבלי, נידה כג ע"ב ומדרש אחד מדבר במפורש על תספורת לגבינים מדרש שיר השירים זוטא, א טו, לדבור המתחיל הנך יפה. הכיפה היא "כיפה של צמר". זהו בגד ראש של אישה, אך גם של גבר. הציץ של הכוהן הגדול היה מונח על כיפה בבלי, חולין קלח ע"א. הקשר זה פירש רבנו חננאל שהכיפה היא פס של צמר המונח על המצח מעל הגבינים, ועליו היה מונח הציץ. תפקידו למנוע את תזוזת הציץ ואת ההזעה עקב החיכוך בין העור למתכת של הציץ. פרוש זה מחבר את כל המסורות.

6 אם כן המטולטלת היא ארג סביב החטוטרת של הגמל, תפקידה לשמור על חום הגמל. על כן מדובר גם על מטוטלת הקשורה גם לזנב, ומקיפה את כל גב הגמל, או על מטולטלת הקשורה לשליית הגמלה. אין הכוונה לאוכף הנועד לישיבה על הגמל, שכן הוא אינו דומה לכיפה עליה דברנו. יתר על כן, בשבת אסור לרכב תוס', שבת פ"ה ה"ה ומקבילות בשני התלמודים על בהמה, ואין צורך באוכף. דין אוכף נדון בתוספתא ובתלמודים לחוד, ומכאן שמטוטלת אינה אוכף.

7 לא עקוד – בירושלמי "בידו האחת", בבבלי עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם" ולא רגול – בירושלמי "בשתי רגליו", בתלמוד הבבלי: "שלא יכוף ידו על גבי זרועו". וממשיך "מיתיבי עקוד - בשתי ידים ושתי רגלים. רגול - שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור". ובהמשך עוד ברייתא "עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים או שתי רגלים, רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו" בבלי, שבת נד ע"א. אם כן עקוד שבבבלי הוא רגול שבירושלמי ולהיפך. האחד קיפול טלף הבהמה כדי שלא תוכל להלך ולרוץ חופשי, והשניה קשירת שתי טלפיים לאורך או לרוחב הבהמה. מעניין שהבבלי מציין כעקידת יצחק, כלומר שהיה להם דימוי אומנותי כיצד הייתה עקידת יצחק. כידוע עד היום שרדו ארבע תיאורים אומנותיים קדומים של עקידת יצחק, ברצפת בית הכנסת בבית אלפה, בציפורי ובדורה אירופוס, ועל קופסת שנהב שנמצאת הים במוזיאון בבולוניה. בכולם אי אפשר לדעת כיצד תיאר האמן את עקידתו של יצחק. שכן מצוירים רגעים אירוע ויצחק הקשור איננו מופיע. וכן שאר כל הבהמה – הגמל הוא כמובן רק דוגמא. הגמל נבחר משום שברישא החלו בו. החמור היה נפוץ הרבה יותר, אך האפסר מאפיין בעיקר גמל ולכן בו החלו, ובו המשיכו.

8 לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך – בירושלמי: "מפני החשד שלא יהו אומרין איש פלוני יצא לעשות מלאכתו בשבת". בתלמוד הבבלי "דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא" שנראה כהולך לחינגא - בבלי, שבת נד ע"א. החינגא הוא כנראה יום חג והכוונה לחג שהוא יריד בו מוכרים גמלים. אם כן שני הפירושים חד הם. שיירת הגמלים נראית כאילו הבעלים הולך למוכרם או להעמיס עליהם מטען רב. התלמודים מנסחים זאת בעדינות, כדי שאחרים לא יחשדו בו, אבל אולי החשד עמוק יותר, כדי שלא ילך אדם עם גמליו לשוק. המשפט "הולך לחינגה…" מופיע כהסבר גם במשנה הבאה. שם מדובר במורש על הליכה לחגיגה, ולכן נראה שהמשפט הועבר למשנתנו, והוא ביטוי ספרותי לחשש שמא יראה כהולך לשוק.

9 אבל מכנס חבלין לתוך ידו – הפירוש המקובל הוא שאסור לו ליצור שיירה של גמלים, אבל מותר לו להכניס אפסר לידו ולמשוך את הגמל או להנהיגו בעזרתו. ברם הלשון היא "חבלין" או חבלים לשון רבים. ובתוספתא: "ומכניס אפילו עשרה חבלים" - אם כן בחבלים רבים אנו עוסקים, ואין איסור להוביל שיירה. כפשוטו של דבר, אין דרך להנהיג כך גמלים על ידי הכנסת חבלים רבים ליד, אלא מקובל לקושרם זה לזה. על כן אם הכניס חבלים לידו אין חשש שיראה כהולך לשוק. ובלבד שלא יכרוך – בתוספתא הנוסח הוא "ובלבד שלא יכרוך על גבי ידו ולא ישלשל חבלים על ידו יותר מטפח" פ"ד ה"ד. איסור זה נשנה גם בתלמוד הבבלי בבלי, נד ע"א, אבל בירושלמי הדוגמא להיתר היא הובלת הגמל או בהמה אחרת, כך שהחבל מתוח והיד רחוקה טפח מצואר הבהמה, כפי שמובילים סוס של הסרצנים ירו', פ"ה ה"ג, ז ע"ב. לדעתנו התוספתא והבבלי מדברים על אותו ניסוח, ובירושלמי זהו דין אחר, שאסור למתוח את החבל משום שזו הנהגה ישירה של הבהמה, ולמעשה זו עבודה. אם נשאר בהלכות שבת צריך יהיה לפרש שאסור לו לכרוך את החבלים על ידו כי אז נראה שהוא נושא את החבל כמשא ואסור לו לצאת עם משא לרשות הרבים. ברם כנראה שדבר זה לא נאסר מעולם, ואת ההלכה שלנו יש להבין בהקשר אחר. וכן אסור לו להחזיק בידו פיסת חבל מיותרת לשלשל מעט מהחבל שיהיה בינו ובין הקרקע, מאותה סיבה איורים 35,36.

10 בתלמוד הבבלי מבוארת ההלכה שאין לכרוך חבלים "לתוך ידו" כאילו נאמרה להלכות כלאים. כלומר אסור לאדם לכרוך על ידו חבלים שאחד מהם מצמר והשני מפשתן בגלל איסור כלאים. גם בירושלמי אומר רב אסי "לכלאים נצרכה" לא ברור על מה מוסב המשפט, אך כנראה שגם הירושלמי מדבר על דין החבלים. לכאורה קשה הוא שבאמצע דיני שבת מדברת המשנה על פרט מהלכות כלאים. ברם בתוספתא מופיע הדין בו אנו עוסקים כהמשך למשפט "כל בעלי השיר….ומזין עליהן וטובלין במקומן…"משפט זה המופיע גם במשנה אינו מהלכות שבת. כבר אמרנו כי המשפט מועבר ממשנה קדומה כלשהי העוסקת בכלל נושאי בהמה. אם כך גם הפתיח אבל מכנס חבלין לתוך ידו אינו עוסק דווקא בהלכות שבת אלא בהלכות כלאים. מותר להכניס חבל צמר וחבל מפשתן יחדיו לתוך היד, אך לא לכרוך אותם על כף היד.

11 גישה פרשנית מעין זו מכונית היום "גישה ביקורתית" היא מניחה שמשפט עבר ממקום למקום, והעורך שיבץ אותו כאן מבלי משים, ובצורה שיש בה כאילו להטעות. אין ספק שהתלמודים לא היססו לפרש כך את המקורות. כך מפרשים רוב הפרשנים. אך יש מפרשים שפירוש ביקורתי זה נחשב בעיניהם כנועז, ואלו הסבירו שמשנתנו עוסקת גם בדין כלאים, אך יש לה משמעות גם לענין שבת. הכיוון הכללי הוא שרק אם החבלים הם בתוך ידו מותר לו להוביל מספר גמלים, שכן אז אין הם נראים כשיירה מסחרית.